Machines for Living / סלוניות נעימה’: סנסציוניות אינה מעלה’

גליה יהב כתבה על גלריה יפו 23 ועל התערוכה מכונות לחייםהיום (יום ב‘) במוסף גלריה. מאמר הביקורת יפה ומאיר עיניים, אך בניגוד לתפישתה אנחנו לא רואים בסנסציוניות מעלה או גדולה, ולכן חשבנו להגיד כמה מילים בתגובה:

אנו שמחים שגליה אוהבת את העבודות ואת ההצבה שלהן בחלל היפה של יפו 23. בהקמת תערוכה, בחירת העבודות והצבתן, הן ככל הנראה העיקר. לאורך חציו הראשון של הטקסט תיארה יהב את ארון הכלים הרוטט של דינה קורנוויץ, הקושר קשר עם עבודת הוידאו של איניגו מנגלאנואוואיה שתיעד את טקס שבירת הזכוכית, ועד לקירות של מחנה שיקגו בעבודה של ברומברג ושנרין. כפי שיהב אכן ציינה, הקשר בין הגוף והמכונה, ואפשרויות השילוב של השניים – ‘מכונות לחיים‘ – הם נושא התערוכה.

אבל, בניגוד ליהב, אנו לא מרגישים צורך לטלטל או לנקוט עמדה חריפה או אידאולוגית. יש לנו יותר מדי מאלו. ביקשנו ליצור תערוכה שקטה וחודרת, מנומסת ונעימה (תודה) – דווקא בגלל שהבחירות האלו שונות מהרווח.

לעניין ההבחנה שבין העדר או חסך (absence) ואובדן (loss): יהב בהחלט צודקת. ההבחנה חשובה והיא מובאת בטקסט, אם כי בקצרה. לכל המעוניין, מומלץ לפנות למאמר חשוב של דומיניק לה קפרה מ-Critical Inquiry, 1999: Trauma, Absence, Loss

הטקסט מבקש להאיר אלמנטים מסוימים בתערוכה, ושניהם מבקשים להאיר את הבלבול בין הרעיון של בית מיתי גן עדן מושלם שאליו חזר העם היהודי לאחר אלפיים שנות גלות, ובין הרעיון של בית ארעי – בית שתמיד בבניה ושפועל במגבלות של הסביבה והזמן.


הבלבול, בלשונו של לה קפרה, בין הרגשת האובדן (האישי או הלאומי) שעליו יש לכפר, ובין ההכרה בחסך מהותי, הינו הכרחי לחיפוש האנושי ואיתו צריך לחיות. שתי הדינמיקות האלו (שלמות אל מול ארעיות, טוטאליות אל מול פתיחות) הן חלק מהמסורת של המודרניזם, גם באמנות וגם בפוליטיקה. הכרחי להבין את הקשר הגורדי הזה כדי שנוכל להתיר אותו.

ובהקשר לאפשרות של חלל לארח מגוון דעות: “תחושה מעט סלונית, נעימה, לא מטלטלת“, כפי שכתבה יהב, היא בדיוק האלטרנטיבה האמנותית המזמינה והמארחת שנדרשנו אליה על פני זאת המטלטלת והמתלהמת.

אתר הארץ

דף התערוכה

תכנית התערוכה

 

Advertisements
%d bloggers like this: