Machines for Living / גולים בבית / ד”ר רועי ברנד

ב-1932, במכתב שכתב פרויד לחברו ארנולד צווייג שזה עתה חזר ממסע לארץישראל, הוא הביע את השקפותיו על ארץהקודש בטון מוקסם אך מתוסכל:

כמה מוזר בוודאי היא נראתה לךהארץ הטרגית, המשוגעת הזו. חשוב על כך, חבל ארץ זה אינו קשור לשום קידמה, לשום תגלית או המצאה. פלסטינה לא ייצרה דבר מלבד דתות, טירוף מקודש וניסיונות שווא להתגבר על עולם המראות החיצוני באמצעות עולם המשאלות הפנימי. ואנו עצמנו באים משם; אבותינו הקדומים חיו שם אולי 500, אולי אלף שניםולא ניתן לדעת איזו מורשת אנו נושאים בדמנו ובעצבינו מארץ זוהו, החיים יכלו להיות כלכך הרבה יותר מעניינים אילו ידענו זאת” (Letters, p. 40).

האם ניתן לחשוב שלאחר שבעה עשורים של התנסות, קטסטרופה אחת גדולה ולפחות שבע מלחמות כוללות, אנו, הישראלים, יודעים כעת טוב יותר איזו מורשת אנו נושאים בעורקינו? ואולי נוכל לראות מי אנחנו ולמה נהפכנו דרך התוצרים אמנותיים והתרבותיים שלנו, אלו שוולטר בנימין (יהודי כופר נוסף) כינה איברי הקולקטיב‘?

היחסים הבעייתיים למולדת שפרויד מבטא בבהירות מעולם לא נפתרו. הקמת מדינת ישראל רק נתנה בית לתחושת חוסרהביתיות. לא קל להסביר זאת. ודאי שישראל היא הבית לו ייחל העם היהודי משך דורות רבים. אך זהו בית בעייתי, לכל הפחות. הארץ החדשהישנה נתנה מקלט למיליוני מהגרים, ועל כן נקשרה גם לחווית אובדןהבית.

כדי לפצות על אובדן זה היא נוצרה מחדש בדמיון כיותר וכפחות ממה שהיא באמת. יותר, כיוון שהיא היתה לאידיאל מיתי או אוטופיה של חלב ודבש; ופחות, כיוון שהיא התרוקנה מהתוכן החומרי הממשי שלה ומתושביה. כל זה גורר סדרת שאלות הנוגעות בעצביו של הדור הנוכחי: כיצד אנו מבנים זהות אינדיבידואלית וקולקטיבית המודה בזרותנו בביתנושלנו, הבית היחידי שאנו מכירים? כיצד נוכל להרגיש בבית כשהוא תמיד כבר מנוכרמלכתחילה, נמצא בסכנה, לא באמת שלנו, לא באמת רצוי? כיצד חיים את הגלות הזו בבית?

ובהקשר זה, מערך נוסף של בעיות פונה לזהות הקולקטיבית שלנו, או לעצם הרעיון של קולקטיביות, אחד מהערכים החשובים ביותר בחברה הישראלית, מתחילתה בהתיישבות החלוצית ובקיבוצים, ועד לימינו בהם קבוצות של ישראלים צעירים משתלהבים יחדיו בטיוליםשלאחרהצבא להודו. איזה מקום יש לאינדיבידואליות, מחוץ לעיסת הדבק המלכד של הקולקטיביות השבטית? כיצד אנו יכולים להיות שונים בעוד אנו משתייכים, להיות בחוץ בעוד אנו בפנים? ואילו מקורות של משמעות יכולים אנו למצוא מחוץ לקולקטיב, שמזין אבל גם מוחק את האינדיבידואליות שלנו?

האמנות הישראלית העכשווית מאפשרת לנו לחקור רעיונות רחבים יותר של קולקטיביות ושל בית – כשני מקורות של משמעות שההשתייכות אליהם אינה טבעית. אמנים ישראליים בניזמננו כגון מיכל רובנר, גיא בן נר, יעל ברתנא או גלעד רטמן, השונים זה מזה בהיבטים רבים, חולקים ביניהם חזון או גישה לפיהם ניתן להבין את הבית והקולקטיב רק מעמדות של חסך או של אובדן. במילים אחרות, אנו יכולים להיות בבית רק כשאנו מרגישים בו כזרים במידתמה, או לאחר שכבר איבדנו אותו.

Inigo Manglano Ovalle, Always After

זו התפיסה שפרויד הצליח ללכוד במושג המב(ע)ית‘ (באנגלית: Uncanny, בגרמנית: Unheimliche) – הלאביתי – מצב של הזרה המתרחש כשהמוכר ביותר הופך בבתאחת ללאמוכר. המב(ע)ית הינו תערובת משונה של המוכר והמוזר. פרויד מעיר על העובדה, המב(ע)יתה בפני עצמה, שניתן להחליף בקלות בין תחושתהבית ובין התחושה של לא להיות בבית‘, ומסכם, בצטטו את שלינג, שהמב(ע)ית הוא השם של כל מה שצריך להשאר סודי ונחבא, אך יצא אל האור“. (The “Uncanny”, 1919, Standard Edition, 17)

כמובן, כל אלו אינם רק נושאים ישראליים. בכל העולם אמנים ותיאורטיקנים של התרבות, פילוסופים ואינטלקטואליים מתדיינים אודות השאלות הללו באינטנסביות רבה. מושגי החלל, המקוםוהבית‘, שאלת הגבולות הלאומיים והתרבותיים, רעיונות של השתייכות ושל נפרדות, החיפוש אחר משמעות וערך בסביבה חברתית ותרבותית בעייתית, הן כולן שאלות גלובליות‘. הוויית האמן הישראלי רק מעניקה להן קצה חד יותר. ההקשר המקומי כבר אינו מקומי יותר, אלא דומה יותר לייצוג גבישי, מעין סביבה דחוסה המאפשרת לנו מבט ממוקד אל עבר כמה מהמרכזים המשפיעים בכל העולם.

התערוכה מכונות לחייםמתייחסת לנושאים הללו באמצעות מכלול של עבודות אשר יוצר סביבות מחיה הנעות בין הרעיון האוטופי של קיוםעצמי או אוטונומיה מצד אחד, ובין ניתוק ובידוד מצד שני.

זהו מסר מפוכח, אך עדיין כזה הנושא בחובו תקווה, המגיעה מחוויה מתלבטת ונוודית ביסודה. החיפוש אחר הבית הינו לפעמים טוב יותר – כן יותר ומספק יותר – מאשר גילויו. יתכן וזהו המסר הנובע מתערוכה זו: האמונה בבית, בהתחלה מקורית ואמיתית, בקיומה של איזו ליבה של אותנטיות, באיזו גרסה פשוטה של זהות תרבותית, האמונה הזו מייצרת חלוקות קיצוניות של שייך ולא שייך, טהור ומלוכלך. העבודות חושפות רעיון זה שוב ושוב – הדרך להיות בבית איננה טבעית וניתנת מראש אלא תוצאה של תהליך הזרה וריחוק. חוסרהביתיות מהווה כעת מרכיב הכרחי בתחושת הביתיות. זוהי החוויה הלאפשוטה, הרבמשמעית, רדופתהתסבכות הזו, אשר הופכת אותנו לחופשיים ומלאיתקווה.

 

(זהו נוסח מקוצר של המאמר גולים בביתשל דר רועי ברנד).

דף התערוכה

תכנית התערוכה

 

Advertisements
%d bloggers like this: